הגשת אמצעי הוכחה כראיה בהליך 

הגשת אמצעי הוכחה כראיה בהליך עו"ד יניר הראל אמצעי הוכחה יכול לשמש כראיה בהליך רק לאחר שהוגש לביהמ"ש, בהתאם לכללים הקבועים בדיני הראיות ובסדרי הדין. אין די בצירוף אמצעי הוכחה לכתבי בי דין או לתצהירים וחובה על בעל הדין להודיע במפורש כי מבקש להגיש את אמצעי ההוכחה כראיה בהליך. תהליך הגשתם של אמצעי הוכחה כראיות בהליך הינו הליך פורמלי דווקני אשר יפורט במסגרת הפרק הדן בכללים להגשת ראיות.

1.        הגשתם של אמצעי ההוכחה נעשית בשלב ההוכחות ובעל דין המתנגד להגשתם של אמצעי ההוכחה חייב להתנגד להגשה בשלב הבקשה. בהעדר התנגדות יתקבלו אמצעי ההוכחה כראיות בהליך גם אם אינם קבילים בהתאם לדיני הראיות. ראה דיון במונח התנגדות להגשת ראיות בפרק זה.

2.       כלל היסוד בעניין הגשתם של אמצעי הוכחה לביהמ"ש הינו שקבלתם של אמצעי הוכחה אלו כראיות תעשה בכפוף למבחנים המצטברים של קבילות ורלוונטיות. ראה הדיון בפרק זה במונחים רלוונטיות וקבילות.

3.        בעלי דין במשפט אזרחי רשאים להתנות על דיני הראיות וזאת בכפוף להסכמת ביהמ"ש. הסדרים מקובלים הינם : הסתפקות בעדות ראשית הניתנת בתצהיר ללא חקירות נגדיות, הגשת מסמכים ללא עד מגיש וללא הוכחת אמיתות תוכנם, הסתפקות בהצהרת בעל דין על עובדה לפרוטוקול, הסכמה על הגשת ראיות המהוות עדות שמועה וכיוצא בזה הסדרים המביאים ליעול הדיון. בענין ת"פ 164/95 מ.י נ. אלקורען, דינים מחוזי, כרך כו (5), ,967 מובא עקרון ההסכמה בין צדדים להגשת ראיות :

"בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה הגישו הצדדים הודעה על הגשת ראיות בהסכמה. בכפוף לאמור בהודעה זו, הוגשו ראיות שונות ללא חקירת עדים."

 ביהמ"ש נוטה לקבל הסדרים בנוגע לדרכי הגשתן של ראיות, אולם אינו חייב לקבל כל הסדר המוצע ע"י בעלי הדין. בסוגיה זו ראוי להביא את הדעות הנוגדות בענין ע"א 61/84 ביאזי נ. לוי פ"ד מב (1)  446, 467, 475 , מחד דעתו של השופט בך :

"אין הסכמת הצדדים מהווה נוסחת קסם, אשר בעטיה מחויב בית המשפט לתת את ידו ואת אישורו לכל פרוצדורה המוצעת על - ידי הצדדים, אפילו אם סבור הוא שזו נוגדת את תקנת הציבור, או את דרישות הצדק או אינה לכבודו של ביהמ"ש" 

מאידך את דעתו של השופט גולדברג :

"סבורני, כי על - פי שיטת המשפט הנקוטה בידנו, כשבידי בעלי הדין לנווט בהסכמה הדדית את דרך ניהולו של המשפט ודרך סיומו, לסטות מדיני הראיות, להגיש כל ראיה שברצונם ואף ליטול חזרה ראיה שכבר הוגשה, להצהיר על עובדות בלי להוכיחן, וכל כיוצא באלה הסכמות שבסדרי דין ובמהות, שבית המשפט  "קשור" להן ואינו מכניס ראשו ביניהן , אין מנוס מהמסקנה, כי אמת והסכם - הסכם עדיף, בחינת "יקוב הדין את ההר."

לדעתנו ראוי שביהמ"ש יכבד בסכסוכים אזרחיים הסכמות בין המתדיינים וזאת תוך שמירת המרווח ההלכתי הנדרש לצורך פסילתן של הסכמות, מקום שהדבר מתחייב משיקולי צדק ומדיניות שיפוטית.

4.         תפקיד הגשת הראיות מוטל על הצדדים להליך ואין ביהמ"ש יוזם הגשת ראיות בהליך שבפניו. עיקרון זה נדון בענין ע"פ 70249/99 עדנאן עבדאללה נ. מ.י, דינים מחוזי, כרך כו (10), 704 :

"ככלל, בשיטה האדברסרית הנהוגה במשפט הישראלי, שופט איננו אמור לרדת לזירת ההתגוששות בין הצדדים ובמילים אחרות, איננו אמור ליזום הגשת ראיות."

משמעות הדבר כי בעל דין חייבים לתכנן בקפידה את חומר הראיות אשר יגיש בפני ביהמ"ש. בעל דין צריכים להנחות את עצמו כך, שיגיש ראיות אשר יתמכו בכל עובדה אשר נדרש בהוכחתה. ביהמ"ש אינו יכול לקבוע ממצאים עובדתיים בהעדר ראיות ולפיכך יכריע רק בהתאם לראיות אשר הוצגו בפניו. עיקרון זה יובהר להלן.

5.       בעל דין אשר לא הגיש ראיות בהתאם לדיני הראיות וסדרי הדין, עלול למצוא עצמו חסום מהסתמכות על אמצעי הוכחה שלא הוגש, זאת אף אם הינו קביל ורלוונטי לענין. בענין ת"א 14/92 פלסאון נ. פרדי פריינט, דינים מחוזי, כרך לב (1), 843, ניתן למצוא דוגמא למצב בו נחסם בעל דין, בשלב הסיכומים, מהסתמכות של ראיה שלא הוגשה במועד :

"אינני מוכן לקבל טענות בסיכומים, שעה שמן הראוי היה להביא הדברים במהלך שמיעת הראיות. מומחה התובעות אורי, דחה, במהלך חקירתו-שכנגד הטענה שהוצגה בפניו כאילו כולל פטנט Leeming הנתונים העובדתיים המובאים בפטנט 75667, ואינני מוכן להגיע למסקנה זו, הנטענת על-ידי ב"כ הנתבעים בסיכומיהם על-סמך קריאה של הפטנט הקודם בלבד. האחרון היה בידי הנתבעים עוד לפני שהחלו בהבאת ראיותיהם ולא שמעתי בקשה מצידם לאפשר להם השלמת ראיות שהגישו בכתב לפני תחילת שמיעת העדים."

האיסור על הבאת ראיות חדשות בשלב הסיכומים עולה ביתר שאת בענין פש"ר 350/97 קאופמן נ. בנק לאומי ואח', דינים מחוזי, כרך לב (7), 267 :

"לאור החלטתי האמורה, לאור העדרם של תצהירים לתמוך באמיתות הראיות ולאור העובדה כי בניגוד לתקנות ולפסיקה, העלו הפרקליטים, בשלב הסיכומים, ראיות חדשות ואף צרפו מסמכים חדשים, החלטתי להתעלם מכל עובדה או ראיה חדשה שנטענו לראשונה בשלב הסיכומים. דעתי על דרכם זו של הפקליטים אביע בעת פסיקת ההוצאות."

6.       בעל דין חייב לתכנן את הבאת ראיותיו כך שבשלב הסיכומים יוכל לתמוך בראיות כל טענה הדורשת הוכחה. בענין ת"א 733/99  סרוסי נ. מרכז להשכלה תל חי, דינים מחוזי, כרך לב (7), 620, מובהר עיקרון זה :

"אין צריך לומר, הקראה מתוך מסמך שלא הוגש כראייה איננה תחליף להגשת ראיה. דברי סיכום אינם באים במקום הגשת ראיות. ועל כל אלה, הגשת חוברת כלשהי כגון "חשב" במסגרת סיכומי הטענות, לשם הוכחת כושר השתכרות של בעל מקצוע פלוני, איננה יכולה שתצלח. לשם הגשת המסמך היה צורך בהעדת עורכו, על מנת שתהא לבעל הדין שכנגד לחוקרו שתי וערב על תוכנו."

בענין ת"א 740/93 קולר ג'יי נ. רשות השידור, דינים מחוזי, כרך לב (3), 296, התעלם ביהמ"ש מטענות מסוימות של ב"כ המבקש מאחר שלא נתמכו בראיות :

"חלק נרחב מסיכומיו הקדיש ב"כ המבקש לטענות בעניין הארכת תוקפה של תעודת הלשכה לסיוע משפטי (פרק ד' לסיכומים). טענותיו לא הוכחו עובדתית, אינן רלוונטיות ויש להתעלם מהן."

7.       הימנעות מהגשת ראיות בענין השנוי במחלוקת חוסמת את ביהמ"ש מקביעת ממצאים עובדתיים ביחס למחלוקת. משמעות הדבר שביהמ"ש אינו יכול לקבל הכרעה ביחס להתרחשות העובדתית של הדברים והנושא נותר מחוץ לתחום ההכרעה השיפוטית. ביהמ"ש חייב להכריע בהסתמך על העובדות אשר הובאו בפניו ואין בעצם קיומן של אמצעי הוכחה כדי להיות לעזר, אם אלו לא הוגשו והפכו לראיות בהליך. בענין ע"ש 271/94 Elli Lilly נ. טבע, דינים מחוזי, כרך לב (2), 377, מבהיר ביהמ"ש כי אינו יכול לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לנושא אשר בעלי הדין נמנעו מהבאת ראיות להוכחתו :

"תשובה ברורה וחד-משמעית לשאלה זו היתה יכולה לבוא מהמשיבה מס' 1. אולם, זוהי דוגמא נוספת לענין מסויים, שישאר מעורפל כתוצאה מאי-הגשת ראיות מטעם המשיבה מס' 1"."

8.       נבהיר כי במשפט הישראלי אין תחולה לכלל הראיה המקסימלית ומכאן זכותם של בעלי הדין לבחור את הראיות אשר יגישו בהליך. בענין ע"פ 462/98 (ת"א)  מי צור נ. ריבוק, דינים מחוזי, כרך כז (1), ,578 נקבע בענין זה  :

"אין בשיטת המשפט הישראלי כלל של "ראיה מקסימלית" וביהמ"ש יכול לקבוע ממצא על סמך הראיות שבפניו גם אם בפוטנציה קיימות ראיות נוספות שיכולות לסייע בהוכחת השאלה השנויה במחלוקת. "

9.       סיכומו של ענין, בהעדר הסדר דיוני צריך בעל דין להיזהר מליטול חירות בנוגע לדרכי הגשתן של ראיות. בעל דין חייב להקפיד על דרכי ההגשה של הראיות בהתאם לדיני הראיות וסדרי הדין. הקפדה זו מתחייבת גם כאשר הענין נראה לבעל הדין כשגרתי ומובן מאליו וזאת מאחר שאין בדיני הראיות דברים שהם "מובנים מאליהם". בענין ת"א 317/88 סולכור נ. אריאלי, דינים מחוזי, כרך כו (3) 281 נקבע לענין זה :

"ראשית, אומר שאינני מתכוון להסתמך על ראיות שלא הוגשו לי במהלך הדיון – כגון תצהירים שאיזכר ב"כ המבקשות כאילו הם מצורפים לסיכומיו, אך בפועל לא צורפו ורק ציטוטיהם הובאו בגוף הסיכומים. איני מתכוון לעשות כן לא משום שלא צורפו אלא משום שלא מוכרת לי דרך זו של הגשת ראיות שלא באמצעות העדים בחקירתם הנגדית."

10.   לעיתים מגלה בעל דין באיחור כי נדרשת הגשת ראיה נוספת לצורך הוכחת טענותיו. במקרה מעין זה חייב בעל דין להתכבד ולהגיש בקשה בפני ביהמ"ש כי תותר הגשתן של ראיות נוספות. הכרעת ביהמ"ש תלויה במגוון של היבטים כגון : השלב הדיוני בו נמצאים, מועד ידיעת בעל הדין על קיומן של הראיות ועיוות הדין שיגרם לבעל הדין המבקש את הגשתן אל מול הנזק שיגרם מהבקשה לבעל הדין שכנגד. נטיית בתיהמ"ש הינה להתיר הגשת ראיות באיחור , בערכאה הראשונה, במידה וקיים הסבר ממשי לעיכוב וזאת לצורך מניעת עיוות דין מבעל הדין. פסיקת הוצאות היא תרופתו של הצד שכנגד וזאת עקב העיכוב וסיבוך הדיון הנובע מהמחדל בהגשת הראיות. בענין ת.א 4562/97 (ח.י) עזבון המנוח גורבוייב ז"ל נ. דחלה, דינים שלום, כרך יד, 391, מובאת בקצרה ההלכה הנוהגת בענין הגשת ראיות באיחור בערכאה הראשונה :

"מה גם שבתי נמנעים מלנעול שעריהם בפני מדיינים ולעיתים מאפשרים הגשת ראיות אף בשלב הסיכומים ואף בשלב הערעור. ואכן, סדרי הדין אינם מהווים מטרה בפני עצמה אלא אך ורק אמצעי להגיע לתוצאה נכונה בהתאם למשפט המהותי. סדרי הדין קובעים "כללי משחק" החלים על שני הצדדים ואין הם מטרה בפני עצמם."

השיקול המכריע בשאלת התרתן של הגשת ראיות באיחור הינה לרוב הפגיעה ביעילות הדיונית והנזק שיגרם עקב כך לבעל הדין שכנגד. מידת עיוות הדין והפגיעה בעקרון הצדק הם העומדים למבקש בעת הכרעת ביהמ"ש בענין זה.  ראה בפרק זה את הדיון במונח הגשת ראיות באיחור.